יום ראשון, 1 ביולי 2012


בלוג זה הוא בעל פוסט אחד בלבד. 
מטרתו היא לתעד ולשתף על הרגעים שבם הבנתי את הטבע האמיתי שלי ושל המציאות
מה שרבים מכנים הארה.


כשאתה נוסע לחופשה אתה אורז איתך תיק מלא בדברים שכנראה לא תשתמש בהם, וציפיות של מלא דברים שלא בטוח תממש. אני ארזתי איתי ציפייה לנוח, נסעתי לאשרם במדבר לרגל הילולת פסטיבל הזורבה. לא היה לי מושג מה זה באמת פסטיבל ה-"זורבה" הזה. מה שבטוח זה שידעתי שיש שם בחורות מגניבות, והזדמנות להרפתקה מגניבה עם החבר הרוח'ניק שלי פיקי. מתחילת הפסטיבל היה רעב לטרוף כל סדנא, וכל חוויה שרק אפשר לתפוס. באחת מהשוטטויות שלי הגעתי לאוהל עליו רשומות צמד המילים "נו-מינד" מיד חשבתי לעצמי – "בטח שיש לי מוח.. אני לא מבין מה זאת ההתחכמות הזאת". יש הרבה סגנונות של סדנאות רוח'ניקים. חלקן משלבות ריקוד, תנועה ועוררות של רגשות חזקים. אחרות מתמקדות בלגרום לך להכיר בת זוג בדרך הכי תמוהה שרק אפשר לדמיין, אולי בשביל שיהיה סיפור מגניב לספר. באותו הרגע שעמדתי מחוץ לאוהל, כל הקטע של ה-"נו-מינד" הזה היה נראה כבד מידי בשביל חופשה קצרה וחפוזה. למי יש כוח לפילוסופיה?

בזווית העין הבחנתי להפתעתי שפיקי כבר יושב בסדנא בין אנשים זרים במעגל. מצאתי את עצמי מצטרף מתוקף המוסכמה החברתית – כמה לא מגניב מצידי. מהתפלספויות חששתי והתפלספויות it was. ישבו 2 תלמידים של מורים רוחניים עם שמות מוזרים והם דיברו על התעוררות, הארה, ועוד מלא קשקושים שאני לא מאמין בהם. הייתי חייב לשאול שאלה מתוך סקרנות, מתוך דחף להפריך את השטויות ולהמשיך לדבר הבא. חשבתי לעצמי: 1 לשי, 0 ל-רוח'ניקים הפלצנים האלה. כרגע אני ממש לא זוכר מה הייתה השאלה, אבל אני זוכר שיצאתי מהסדנא בתחושת סקרנות לא מסופקת. הסקפטיות התרככה. הם השאירו אותי עם רעיון לא ממומש, שנשמע מרתק. בקהילה שלהם (הסנגהה) עוסקים בלפרק "סיפורים" שהם בעצם אמונות על החיים. למה לפרק אמונות? כי ברגע שאתה מפרק את כל האמונות האלה אתה מגיע להארה, או למצב מאושר יותר.

הרעיון הזה היה תמוהה בעיניי בגלל שכל החיים שלי ניסיתי לתמרן את האמונות שלי, באמצעות משחקים עם התודעה שלי. למדתי את הטכניקות הכי מתקדמות שיש על-מנת לשנות את המציאות. שאפתי לרכוש כמה שיותר כלים לאמץ גמישות מחשבתית, שינוי דפוסים התנהגותיים, אמונות, והרגלים ומה לא? נ.ל.פ היה הכלי החביב עליי מכולם, יש שמגדירים אותו כ-"טכנולוגיה פיזיולוגית". באמצעות נ.ל.פ ידעתי לשנות אמונות של עצמי ושל אנשים אחרים, או לתכנת תגובות פיזיולוגיות אצלי ואצל אחרים. ידעתי לכולל שינויים שלפעמים נתפסים כבלתי הגיוניים בעליל. ופתאום, באמצע החיים, באים אליי אנשי הסנגהה האלה ואומרים לי שהדרך היא בעצם לפרק את כל המבנה המפואר שבניתי. לא ידעתי לומר אם זה נכון או לא נכון, ידעתי לומר שהרעיון היה מרתק. לקראת סיום הסדנא, אחד התלמידים אמר שביום המחרת תהיה הזדמנות לפגוש את המורים שלהם – הרידס ודיה.

הרידס ודיה לא הלכו על המים. אין סביבם הילה אנרגטית מטא-קוסמית, וחוקי המציאות לא מתאימים את עצמם אליהם. בתכל'ס מדובר בזוג של ליצנים. בסדנא של יום המחרת, הרידס סיפר את הסיפור שלו והדרך שהוא עבר עד שהוא הגיע להארה. פעם בכמה משפטים הוא התפוצץ מצחוק בתיאום מושלם עם דיה. זה היה תמוהה. "בנאדם?! למה את צוחק לא הייתה כאן בדיחה!" אני אומר לעצמי. כבר אמרתי שהוא ליצן? אז הוא הסביר: "ברגע שהבנתי את הטבע האמיתי של המציאות הכל היה נראה כל כך מצחיק." ואז שוב הוא ציחקק לעצמו. הסדנא הקצרה נגמרה וכל מה שהיא הכילה היה רצף של שאלות ותשובות. בסופה קבעתי לפגישה אישית עם דיה. היה לי כמה דברים שהייתי צריך לברר בשיחה צמודה.

אנחנו מתיישבים אחד מול השנייה, דיה ואני. יש לה חום מרתק כמו של אמא ולצדו קלילות של ילדה בת 14. אני שואל: "דיה יקירתי, כל מה שהסברתם נשמע מאוד הגיוני בעיניי. מהניסיון שלי אני יודע שהאמונות שלנו ניתנות לשינוי ואין להם משמעות כבדת משקל. דיברתם על זה שאין לנו באמת שליטה על מה שקורה, וגם עם זה אני מסכים כי אני כבר מאמין שהעולם הוא דטרמיניסטי-" היא צחקה ברגע הזה, המשכתי: "הנה אני יודע את כל אלה, אז מה עוד יש להבין כדי להיות מואר לפי הגישה שלכם?"

כאן דיה הסבה את תשומת ליבי ואמרה לי שהשלב הבא הוא להבין מי זה "אני". היא אמרה שאחרי שכל האמונות חולפות עדיין נשארים אמונות ותפיסות בנוגע לאני ומי שאני. היא שאלה סדרה של שאלות מרתקות בנוגע למה הם המאפיינים שלי. היא דאגה להחזיר שאלות קשות עבור כל הצעה שנתתי לה.

אם הייתי אומר שאני זה המחשבות שלי, היא הייתה שואלת, ומי אתה כשאין לך מחשבות?

אם הייתי אומר שאני זה הרגשות שלי היא הייתה אומרת. ומי אתה כשאתה אדיש?

אם הייתי אומר לה שאני זה הגוף שלי. היא הייתה עונה, ואם תיקרת לך יד, יהיה פחות ממך?

היא הפנתה את תשומת הלב שלי לכך שה-אני הוא משהו שמלווה אותנו מאז ומעולם, והוא לעולם אינו חולף, אבל כל שאר הדברים כן. התאים בגוף, המחשבות, הרגשות והתחושות כולם חולפים ומשתנים אבל אני תמיד נשאר אני. ידעתי את זה, מה עכשיו?
לקראת סוף הפגישה דיה שאלה אותי מה יותר חשוב לי, לשמר את האמונות שלי או לדעת את האמת?
הצטרפתי לסנגהה, לא עניין אותי להיות מואר או לא להיות מואר, עניין אותי לחוות את החוויה. הסקרנות הרגה את החתול, שנאמר. מה יקרה אם אצליח לפרק את כל האמונות שלי על העולם, איך זה יהיה?

בסנגהה יושבים כ-20 אנשים, גברים, נשים, מגילאים שונים. בסנגהה שואלים שאלות את הרידס ודיה ומקבלים תשובות או שאלות בחזרה. השיחות הם תמיד אישיות אך לעיני הכלל. כשאני מדבר עם הרידס הוא קשוב רק אליי, וכל השאר צופים ולא מתערבים. כשהוא מדבר איתי הוא ישתמש בעולם המושגים שלי, ולא שלו. כשאשאל אותו שאלה על עצמי הוא יענה מתוך הנחה שיש בפנים "אני", גם אם בתפיסה שלו "אין אני". ובגלל זה, הסנגהה הוא תהליך כל כך מבלבל, כי רגע אחד אני שואל שאלה שקשורה לסבל של התאהבות, אתם יודעים חוויות של בני-אדם, ומיד אחרי שואלת בחורה אחרת שאלות שעבורי הם סינית - על חווית התעוררות, הזדהות האני, או הכרה.

שיתפתי סיפור אחרי סיפור, כאב אחרי כאב, סבל אחרי סבל באופן ייסודי ושיטתי - שלא יגידו חלילה שלא עשיתי את התהליך כמו שצריך. בהתחלה סיפרתי על התאהבות, אחר כך על פרפקציוניזם בלימודים, על האמונה שאני מיוחד ויותר טוב מאחרים, ובסוף גם על משמעות החיים. בסנגהה מקבלים ש"ב לחקור את הסיפורים שלנו, החקירה תמיד מתבצעת בהווה ע"י שאילת שאלות. הייתי שואל במשך שבוע "האם כרגע אני יותר מיוחד או פחות מיוחד מהאדם שמולי?" ושוב ושוב, וכל פעם מקשיב לתשובה שאני מקבל. הסיפור מתגלה כסיפור ולא כמציאות האמיתית ברגע שתופסים עד כמה מגוחך הוא.

חוויות של התעוררות קורות ברגע אחד, והם פותחות מימד חדש של חוויה למציאות. לא מדובר במשהו מיסטי כלל וכלל. הבעיה האמיתית היא שרוב האנשים מסתובבים בעולם ומכירים 3 מימדים לממשק עם המציאות, והם: מחשבה, תחושה ורגש. החושים שלנו באים לידי ביטוי בתחושות, התפיסה והאמונות באמצעות מחשבות ורגשות, הדמיון והזיכרון באמצעות השילוב של השלושה, וכך הלאה. אבל ברגע של התעוררות מתגלה ממד חדש לממשק הזה בין עצמי למציאות. יש שקוראים לו הכרה, ומדובר בידיעה מוחלטת שנובעת מחוויה ישירה של המציאות, חוויה שעוקפת את הפילטרים של העיניים שלנו, עוקפת את מערכת האמונות והתפיסות, חוויה של כל מה שקורה כפי-שהו, ובגלל זה הוא כל כך נכון, ולפעמים נקרא גם – "האמת".

התעוררות יוצרת סדק בתפיסת העצמי והמציאות.
לפני שחוויתי את זה הייתי נורא מתוסכל כשהסבירו לי שדרך הבנה לא אגיע לשום מקום. הסבירו לי שהבנה מתרחשת ב-MIND, ושהארה קורית מחוץ ל-MIND. מחוץ לתחום של מחשבה תחושה או רגש. זה היה נורא מתסכל. בדיעבד הבנתי שזה כמו לנסות להסביר למישהו במילים איך נראה צבע שמעולם לא ראה.
סדק נוצר כשהבנתי שאין לי שליטה על מחשבות, רגשות, תחושות, או פעולות. בגלל שתחושת הבחירה מופיעה לאחר התרחשותם.

סדק נוצר כשהבנתי שאנשים אינם מבנה יציב, אלא מערך של רגעי הווה. פתאום נעלמה המשמעות לייחס תכונה לבן-אדם. לאנשים אין תכונות, תכונה היא מחשבה המנסה לקטלג את המציאות, כשבמציאות לפעמים אני ביישן ולפעמים לא, לפעמים שמח ולפעמים עצוב, ואין לי שום מאפיין יציב.

סדק נוצר כשחוויתי התאהבות כוזבת ופתאום ברגע מסוים קלטתי שזה לא משנה כמה אייסר את עצמי במחשבות שווא, המציאות לא תשתנה עבורי, והניסיונות הכושלים להתמקח מגוחכים כל כך. לזה קוראים להיכנע למציאות, כיוון שאיזה סיכוי יש לי נגד המציאות שכבר קורת ברגע הזה? מה הטעם בלנסות להתנגד למשהו שכבר עכשיו מתרחש?

הנה קטע שכתבתי ע"מ לתאר את רגע ההתעוררות הספציפי הזה:
לא ניסיתי להכחיש, להקטין, לצמצם, להדחיק או לעוות.  
באותו הרגע נכנעתי כי פשוט התידעתי לטיבה האכזרי של המציאות. אני מקבל אותה בלי שום ניסיון להתנגד.כמו עבד בסאדו מאזו שנענק: "הו כן ה' תן לי עוד מכה, כן!! תודה! אלוהים!" פשוט נכנע למציאות, כי היא הרבה יותר חזקה ממני, הרבה יותר דטרמיניסטית, הרבה פחות נשלטת. אפילו הבודהה אמר שאין שליטה. 
ואז הרגשתי הקלה. הרגשתי שלווה. אני לא יכול לשנות כלום גם ככה. הכאב ימשיך בין אם ארצה ובין אם לא. הניסיון לצמצם את הכאב יוצר סבל, אבל עכשיו אני מקבל אותו בהבנה. עכשיו אין סבל, יש רק כאב. כמו עבד הסאדו מאזו שלא נרתע מהשוט. כמו מי שנגמל מהתמכרות.
  
סדק נוצר כשהבנתי שתקווה היא דיי מיותרת, כי מי לעזאזל יודע לומר מה יקרה? עדיף לחכות בציפייה ולראות מאשר לספר סיפורי שווא.

סדק נוצר כשקלטתי שלא משנה כמה אשקיע בלימודי פסיכולוגיה תמיד הייתי יכול לתת קצת יותר, אז זה בכלל לא משנה כמה אשקיע, כי תמיד אוכל להתייסר בזה שהיה מקום לעוד צעד אחד.

סדק נוצר כשפתאום הסתכלתי על אנשים סביבי וקלטתי שהם לא כל כך שונים ממני, לכולם מערך של רצונות, אמונות, תפיסות, וחוויות בדיוק כמוני. שוב, לא מדובר במחשבה, או אמונה, אלא בהכרה מלאה. הכרה זו הופיעה לשבריר שנייה וחלפה לה. כשהיא חלפה שוב הרגשתי מיוחד בהשוואה לאחרים.

סדק נוצר כשהבנתי שהאגו שלי מגן עליי בלי שאני צריך אותו. וזה בכלל לא משנה כמה ארצה לכבות אותו, הוא פועל מתוקף היותו. הסדק העמיק כשהבנתי שהאגו היא תווית שאני מדביק על צמד של רגש ואמונה מסוג מסוים שמופיעים באופן דיי רנדומאלי.

כל הסדקים האלה נוצרו באופן ספונטני, אבל תמיד לאחר חקירה של סיפור. חקירה מתמדת והתעסקות בלנסות להבין האם מדובר באמת או בשקר. זה תמיד היה שקר.

יום אחד יצאתי מדעתי. יציאה מהדעת, פשוטה כמשמעה - כשאני יוצא מאיזה-שהי דעת נוצר מצב שיש דעת ויש "אני" אבל שניהם לא כל כך קשורים אחר לשני. היציאה מהדעת, חשפה אותי למצב תודעה הכי בריא שנחשפתי אליו עד היום. זה רגע שנקרא בשפת הסנגהה, הכרה בטבע המציאות, או קליטת טבע המציאות.

שכבתי במיטה שלי. המחשבות רצות כהרגלן - זה הטקס אוטומטי.
מחשבות על מה אעשה מחר, ומה עשיתי היום. אנשים שונים מהחיים חולפים לי מול העיניים.שום דבר לא ייחודי והכל שגרתי להחריד. 
פתאום חרדה! 
אני מוצא את עצמי עומד על המיטה שלי בחדר חשוך, שואל את עצמי: "חבוב, מה הפחיד אותך עכשיו?" 
אין קול ואין עונה - אין תשובה. אין לי מושג מה הקפיץ את הגוף שלי בפתאומיות הזאת. "נו טוב, נחזור לישון..." 
הטקס חוזר. מחשבות סתמיות מופיעות, כמו רדיו שקט ברקע. לא ממש מייחס להן חשיבות. ה-FadeOut מעוררות לשינה מתחיל. 
שוב אני עומד! שוב הלב קפץ! על מה חשבתי שהקפיץ אותי לעוד התקף של חרדה? אני משחזר את המחשבות האחרונות שלי ולא מוצא בהן שום דבר, ושום חצי דבר שיכול לרמז על משהו לפחד ממנו. 
הפעם אני חוזר לישון אבל אני חשדן. משהו פה מוזר, החתול מהמטריקס עבר אצלי בחדר כנראה. משהו קורה פה.. ואני לא כל כך בטוח מה הוא. 
פעם השלישית גלידת הבל! אני שוב עומד. שוב הלב פועם. הפעם אני יודע מה מפחיד אותי כל כך. עצם הידיעה, לא מרגיעה אותי, להפך: היא מלחיצה אותי עוד הרבה יותר, ומלהיבה, ובמבלבלת, ומפתיעה. שחזרתי את המחשבות האחרונות שלי והן התעסקו בדברים המשמעותיים בחיים שלי. רק שהפעם, לצד המחשבות התלוותה תחושת חוסר חשיבות. תחושת גיחוך, צחוק הגורל, הטרגדיה האנושית נחשפת בפניי. 
הכל כל כך מצחיק, חסר משמעות, חסר טעם. המילה חשיבות מפילה אותי מצחוק. העיוורון של כולם לנושא הזה מדהים אותי. אני יושב על המיטה, חרדה איומה, בוהה בכלום, ומבין שזה הכל סתם. חולפות כמה דקות. אני מחליט לצאת לסיבוב בשכונה, מדליק סיגריה. 
זה בכלל לא משנה לאן אלך כי זה לא אני שהולך. ההליכה קוראת מעצמה. יש מחשבות. זה בכלל לא משנה איזה מחשבות מתעוררות ברגע הזה. כי הן לא אני. וגם לא כל כך שייכות לי. הן פשוט צצות בחוויה. הרבה רגשות, יש התלהבות, יש שימחה, יש בלבול. אני רק צופה. צופה בכולם באים והולכים ומשתנים. אני נמצא בקיוסק השכונתי. אני מתבונן בזה שאני יכול לראות את הוויזואליות שהעיניים שלי מספקות עבורי. את תחושת ההליכה שקורת מעצמה דרך הרגליים שלי. את חוסר השליטה וחוסר המשמעות שסובב. איזה הקלה. הכל בסדר. הכל כפי שהוא. וחסר משמעות. אין סבל. אני לא המחשבות או הרגשות או התחושות שלי. איך אוכל לסבול אם אני זה לא הם? אני פה ודעתי שם. דבר אחד נשאר ל-אני להיאחז בו. אני הגוף הזה. לפחות כרגע. מאז מתעוררות הרבה תחושות של בלבול. משתדל לזכור שאני רק צופה מהצד. ושגם ההשתדלות הזאת היא 'סתם' תחושה.

מאז אותו רגע של קליטה. ההכרה הזאת שהוזכרה חלפה וחזרה לסירוגין. לא היה לי שליטה עליה בכלל. היא הופיעה בכל מיני מקומות רנדומאליים. יום אחד היא הופיעה גם במשרד ונעלמה. וחזרה והופיעה וחזרה והופיעה. אבל כל פעם שהיא הופיעה זה היה יותר מסקרן לחקור מה קורה. פתאום שאלות כמו "מי אני" הטרידו אותי יותר מאי-פעם. אם אני לא זה שמזיז את היד, אז מי לעזאזל אני?!
היה רגע שבו ישבתי ובהיתי ברגל שלי, ובפעם הראשונה בחיי הרגשתי שהמוות כבר מאחוריי.

"There is no ghost in the machine"

הייתי בחרדה איומה, ובמקביל במצב תודעתי ענוג ועדין מלא פליאה וקסם: "אין – כאן – אף – אחד!"
קלטתי.

לפני שלקחתי את הגלולה האדומה. שאלתי את עצמי מה זאת ההארה הזאת? התשובה שלי הייתה בצורה של מטאפורה: אם יש בפנים איזה-איש קטן שצופה בחיים שלי מתוך אולם קולנוע הוא כנראה נורא מתוח בנוגע להמשך העלילה. כשהארה תופיע בטח הוא ישען אחורה ויהיה שליו.

"אין – כאן – אף אחד! הקולנוע – ריק!"

קלטתי.­­ אין איש ואין נעליים.

הסרט הפך מדרמה לקומדיה. כי זה באמת כל כך מצחיק. וגם לא כל כך משנה. כל הסיפורים כל כך מצחיקים. מצחיק לראות איך התבלבלתי כל השנים. איך תחזקתי לעצמי זהות שקרית שרק הפריעה לי להתנהל. הרידס אומר "זה עובד הרבה יותר טוב בלעדיי" והוא כל כך צודק.

גם אחרי שהארה נקלטה, המשיכו סיפורים חבויים באפלה לצוץ ולהתפורר.

סדק נוצר כשהבנתי ש-"אני" זה לא מה שאחרים חושבים שאני. והנה קטע שכתבתי על הסדק הזה:
רוב היום סחבתי איתי תחושה לא נעימה ולא ידעתי למה. זה נורא בלבל אותי, כי לא הצלחתי למצוא מה שם מפריע לי, אבל הכי מבלבל היה לא להבין איך זה שאני מצליח להיות מוטרד כשאני אינני. 
בדקתי במהלך היום, ושאלתי את עצמי: אני המחשבות שלי? אני הרגשות שלי? אני הגוף הזה? לא, לא, לא. משהו מפריע לי? כן. 
הגעתי הביתה, למדתי, העברתי את כל היום. לפני שינה החלטתי לעשות מדיטציה של 15 דק'פתאום כשהיה שקט, היה אפשר לראות מה הטריד אותי כל היום.
'מה אחרים חושבים עליי' 
אם היית שואלת אותי אם אני טיפוס שאכפת לו מה אחרים חושבים עליו, אז התשובה הספונטנית הייתה "מה פתאום, לא שם זין" - בולשיט! 
פתאום גיליתי שמתחת לכל השכבות האלה של 'איך אנחנו מגדירים ותופסים את עצמנו', מעבר לגוף, מחשבה או רגש - אני זה מה שאחרים חושבים שאני. ופתאום הבנתי שהתחושה הלא נעימה הייתה כי הרגשתי שאני לא מרצה כמה אנשים ספציפיים במהלך היום הזה.וגם כי אני מצפה מהם לתפוס אותי בצורה מסוימת, וחושש שזה לא יקרה ככה.
כמה טרגי זה שה-"אני" שלי היה בידיים של אנשים אחרים?  
ברגע שתפסתי את זה במדיטציה, הרגשתי הקלה שאין כמותה! אבן עצומה שלקחתי איתי כל כך הרבה שנים התפוררה. ועכשיו נשאר אפילו פחות "אני" ממה שהיה לפני-כן וכמובן, שזה נפלא

המצב החדש שלי עורר שאלות אצל אנשים רבים, והנה ריכוז שלהם:

איך אפשר לאהוב מישהו כשאין אני? אתה אומר שאתה לא נמצא, אז מי הוא זה שאוהב?

אף אחד. מופיעה הרגשה של אהבה שלא שייכת אליי.

אני חי בשביל סיפוקים, אני לא מבין איך אפשר לחיות בלי למלא את הצורך לספק אותם. אתה יכול להסביר?

הסיפוק יכול להופיע כתחושה בהווה אבל הוא לא יתקשר לאף אחד. אין צורך להוכיח שאני צודק, כי אין מי שיהיה צודק. אין צורך להיראות חכם, כי אין אף אחד שיזקוף זאת לזכותו. מהמצב הזה אני יכול לראות איך כולם משקיעים המון מאמצים וסבל בשביל לייצר איזה-שהו אני שיכול להזדהות עם תודעה עם גוף ועם בעיות מיותרות שפשוט לא נמצאות שם. ואני לא מדבר מתוך מדע או פילוסופיה, אלא מתוך חוויה אישית\חווייה ישירה נטו. ככה זה אצלי, לא בספרים

אתה משתמש במילה "אני" זה אומר שהוא עדיין קיים אצלך, לא?

אל תבלבל בין השימוש בעברית, ובין מה שאני מתאר. כשאני אומר משפט כמו "אני מבין" יהיה יותר מדויק לומר שהתעוררה מחשבה או תחושה של הבנה. כי "אני" לא יכול להבין כלום. אבל אני עדיין משתמש בעברית כי התודעה הזאת עדיין שפויה למרות שאין "אני" שיזדהה עם כל זה.

אתה צריך פסיכולוג

אין צורך, אני שפוי יותר מאי-פעם. פסיכוזה הוא מצב של אי-הסתגלות, או תפיסה שגויה של המציאות. אני תופס את המציאות באופן ישיר, יותר טוב מרוב האנשים. וממשיך להסתגל בדיוק באותה צורה כמו מקודם.

אתה מאושר?

מעבר לרמות שאפשר לדמיין. כשאין ציפייה שדברים יהיו אחרת, הדברים פשוט קורים, איזה סיבה יש לא להיות מאושר? לא מדובר באושר של אופוריה או הרגשה. כרגע יש הרגשה של חשש לצורך העניין - עוד רגע תחלוף. כל חוויה חולפת. אושר תמיד ברקע.

למה דווקא בדרך הזאת?

מה שאפשר להבין מנוקדת מבט כזאת הוא שכל התורות טועות. כיוון שכל התורות מציעות לך משהו נוסף, שיעמיק את חוויית ה-"אני שמשיג" ויוצר רעב ליותר. כשהיה לי פיק-אפ רציתי נ.ל.פ, כשהיה לי נ.ל.פ רציתי רוח, כשאיבדתי הכל, לא רציתי כלום.

קשה לי להאמין שאתה יכול להיות מאושר בלי אוכל טוב, פורקן מיני, שינה והגשמה עצמית. איך תתמודד עם מחסור של כל אלה?

אלה צרכים, מתעוררים בצורה של תחושות שלא קשורות אליי. אין "אני" שירגיש לא מסופק. ואפילו הרעב 
לידע חדש, לסיפוק עצמי הוא רק תחושה שלא קשורה אליי. זה לא כל כך חשוב. להגיד לך שאני ארעיב את עצמי למוות.. כנראה שלא, הגוף הזה כנראה יפתח את המקרר. למרות שלא אני הזזתי אותו. נסה לתפוס מזה להיות ללא "אני"נסה לתפוס איך זה כשיש גוף, כשיש חוויה מנטאלית ואין מי שחושב שזה קורה לו.

מה התפקיד שלך בסיפור?

תפקיד הוא עוד רעיון, עוד מחשבה, עוד סיפור. וכמובן של-"אני" אין תפקיד. כי אני לא נאחז ברעיונות כמו פעם.

זה קצת מתחיל לפנות לכיוון דתי מדי בשבילי, אתה מתנגד להתייחס למילה מוח ולתהליכים הביולוגים שקורים בתוכו, איפה ההיגיון פה?

שים לב! אני מאוד מתבסס על הגיון. אבל המילה "מוח" היא לא היגיון, היא התבססות על משהו שאתה לא באמת יודע. אני שואף להיות עד כדי כך מדויק שאני לא משתמש במידע שמישהו אחר שכנע אותי שהוא נכון. כי אני לא באמת באמת באמת יודע מה המוח עושה, שמעתי סיפורים מעניינים מאוד, ואפילו נשמעים הגיוניים מידי פעם. אבל אני באמת יודע רק את מה שאני באמת חווה.

למה לך ללמוד דברים חדשים? למה אתה לומד פסיכולוגיה?

כי זה כיף

כשאתה קורא על תיאוריה מדעית בלימודים, איך אתה מתייחס אליה? איך תדע שהיא נכונה? לא 
תסתמך על המדע?

או שתופיע תחושה של ביטחון בתיאוריה או שלא. בין אם כן ובין אם לא, לעולם לא אוכל לדעת שהיא בוודאות נכונה, ולכן היא עוד סיפור. חשוב להדגיש שסיפורים כל הזמן קיימים בחיים שלנו. אנחנו משתמשים בהם כל הזמן וזה בסדר גמור. לכולנו יש ספרייה. אבל לא משנה כמה נרגיש בטוחים בסיפורים שלנו, הם לעולם לא יהיו המציאות עצמה, רק סיפור שלה.

אז במילים אחרות, אתה רק מאמין בתיאוריה המדעית?

אמונה היא מילה מורכבת מידי. הייתי אומר שזאת רק מחשבה או תחושה. אני אסביר לך את ההבדל. אמונה היא כשבן-אדם שם לב שמחשבה מסוימת מופיעה כמה פעמים, ואז הוא החליט שה"אני" שלו מאמין במחשבה. למשל, עכשיו נדמה לי שאין אלוהים. ואם אבדוק עוד 5 דק' כנראה יהיה לי תחושה שאין אלוהים. ואז אחליט ש-"אני" מאמין בזה. בגלל זה אמונות לא כל כך יציבות יותר. במקום לקבוע החלטות גורליות, אני נוכח לרגע ההווה ובודק מחדש כל פעם מה קורה. תופתע לגלות שאנחנו יצורים הרבה יותר רנדומאליים משנדמה לנו. לדוגמא, אדם מאמין שהוא רוצה להפסיק לעשן, בשעה שהוא מדליקים סיגריה הוא לא בודק אם האמונה שלו נכונה או לא. האמת הפשוטה היא שהוא יכול לספר סיפורים עד מחר, בשעה שהוא מעשן הוא לא רוצה להספיק לעשן. אולי רגע אחרי זה הוא שוב ירצה, וזה גם בסדר.

למה לך לחסוך כסף?

כי כרגע יש תחושה שכסף צריך להיחסך. אתה מבין? הכל לכאורה נשאר בדיוק כפי שהוא. זה לא שאני הולך על המים, ויושב במנזר. החיים ממשיכים כפי שהם. כי ממילא לא אני כיוון אותם מקודם. הם פשוט קרו כמו שעכשיו הם ממשיכים בפשטות לקרות.

נראה לי שאני מבין את העיקרון שמאחורי התובנה שלך - אבל האם התובנה היא העיקרון או ההבנה 
שהעיקרון הזה הוא בהכרח נכון?

זה הכרה בזה שזה באמת ככה. לא עוד סיפור שאתה שומע בגוף שני, אלה חוויה בגוף ראשון.

אם תיתקל מחר בראיות שסותרות את התפיסה הנוכחית שלך, יכול להיות שהחוויה שלך כבר לא תשקף את זה? יכול להיות שתסתכל אחורה ותחשוב כמה שטעית?

כמובן! אבל מה זה רלוונטי. אין מחר ואין אתמול. אני כאן ועכשיו. יכול להיות שמחר הכל יחלוף כשידרוס אותי אוטובוס.

אני מבין את מה שאתה אומר אבל! אני לוקח את זה רק כנקודת מבט אחת אפשרית על החיים, ומנסה ליישב את זה עם שאר התפיסות שלי. מי אמר שיש דרך אחת נכונה?

ככה הייתי עד שהתחלתי את התהליך הזה, אספתי נקודות מבט כמו "כלים" שיעזרו לי בעת הצורך. פתאום אני מבין שכל הניסיון הזה לתמרן את המציאות הוא כל כך מיותר, קשה להסביר, אבל כל נקודות המבט האלה פחות חשובות. ועכשיו המילה "חשוב" ממש הצחיקה אותי! חחח

זה של-"חשוב" שהתכוונת אליו אין משמעות לא אומר שאין לזה קיום - כי הייתה לך תפיסה של משהו והיא הייתה קיימת. לא הייתה לזה המשמעות שייחסת לזה, אבל היה משהו. איפה זה עכשיו?

הבנתי שזה לא באמת חשוב. כל הקונספט של חשוב פתאום נראה מגוחך. זה שבעבר דברים נראו חשובים זה נפלא. כרגע הזכר היחיד להם הוא זיכרון מצחיק. לדוגמא פעם חשבתי שלדאוג לשיפור עצמי זה חשוב. גיליתי שזה נובע מסיפור שמלווה אותי. הסיפור אומר: "אני לא מספיק טוב כרגע". ולפעמים הסיפור הזה לובש צורה של: "אם אלמד את X אהיה בדיוק כפי שאני צריך להיות (מושלם)". ואף פעם אני לא מספיק טוב כי תמיד חסר לי עוד ידע, או עוד טכניקה. כמו דלי עם חור. הבודהיסט היה אומר: "אתה מספיק טוב כרגע" וכמובן שהוא לא היה מצליח לשכנע חמור טיפש כמוני. אני הרי הייתי בטוח לגבי האמונה הזאת, ובטוח שהזהות שלי היא גם הסיפור הזה שלקח חלק כמעט בכל מקום בחיים שלי.
במקרה אחר, מצאתי את עצמי אחרי ריב בעבודה, כשאני יושב עם עצמי, ומופיעות מחשבות שמנסות להצדיק את הדרך שבה פעלתי. אחריה הופיעו מיליוני מחשבות שמנסות להגן עליי ולהוכיח לי שאני בסדר ומספיק טוב. והריב נגמר לפני שעות, אבל המחשבות ממשיכות להגיע. כי צריך להגן על איזה "מישהו שיושב שם בפנים". מישהו שחשוב לו להיות יותר טוב, שזה  יותר צודק, יותר חכם, יום סקסי, יותר זיין, יותר עשיר. תמיד משהו קטנטן חסר. פתאום אני מגלה שכל הרצון הזה הוא רק מחשבה או רק תחושה והיא לא בדיוק קשורה אליי.

זה גורם לי לרצות לשאול את מה שאמרתי בהתחלה כשאמרת שהבנת שאתה לא משויך למחשבות והתחושות בחיים שלך - מי זה אתה?

אני אינני. No ghost in the machine. כשמופיעה היאחזות חדשה היא מתפוררת ברגע שאני שם לב אליה.

אם אין משמעות לכלום, אז גם אין משמעות לטוב ורע, אז למה הפסקת לאכול בשר?

הפסקתי לאכול בשר כי התעוררה מחשבה של הפסקת אכילת בשר, וכי הגוף הזה הפסיק להכניס בשר לפה שלו. כמובן שהמחשבה התעוררה בייחד עם הרגשה או תחושה שבשר זה רע. אבל אם שמים לב, אפשר להבחין שזאת רק הרגשה, אין לה קשר למה שאמיתי או אליי.

האם חוסר אמונה באלוהים הכרחי ע"מ להכיר בזה שאין משמעות לכלום?

אני לא יכול לדעת בוודאות אם יש או אין אלוהים, וכל עוד אני לא אחווה את אלוהים השאלה הזאת גם לא כל כך מעניינת אותי. כי כרגע בחוויה של ההווה הוא איננו. אפשר לספר סיפור על היותו או אי-היותו אבל שני הסיפורים מגוחכים באותה המידה. היום ההכרה שלי היא שזה בכלל לא רלוונטי במה אני מאמין או במה אני לא מאמין. ואפילו לא מה אני יודע או לא יודע. כי כל מחשבה או רגש או תחושה שאני חווה כבר פחות משמעותית בשבילי, כי היא לא מגדירה את מי שאני. אני כבר לא כל כך מאמין לסיפורים האלה, וזה מרגיש לי כמו טרחה מיותרת לנסות אפילו.

אתה זונח את שכבת החוויה, המתנה הגדולה ביותר שיש לנו בני האדם, רק כי היא מקנה לעתים גם סבל?

אי אפשר לזנוח אותה! היא נשארה כמו שהיא, רק שאני לא לוקח אתה ברצינות. היא הפכה לקומדיה במקום דרמה.

אני רק מקווה שיש לך משהו להיאחז בו. נשמע לי מאוד מפחיד לחשוב שאין אני ואין שם כלום. אני עדיין לא יודעת ולא נחשפתי לאיך זה משפיע על החיים שלך ביומיום, אז מקווה שאתה מסתדר.

נשאר ממש קצת דברים להיאחז בהם. למשל הרעיון שהארה הוא משהו טוב. או הרעיון שאני הוא זה שמאור. או עוד רעיון שאני זה לא המציאות, כלומר משהו נפרד ממנה. ועוד כל מיני דברים מופשטים. אבל בניינו, אחרי שוויתרתי על הגוף הזה, ואחרי שוויתרתי על המחשבות הרגשות והתחושות, אין עוד הרבה וויתורים לעשות. וכל ההיאחזות הזאת היא כמו ניסיון נואש אחרון. היא לא כל כך יציבה, וזה בסדר, זה משהו "טוב".
יש משפט מאוד מדהים שנורא קשה לתפוס אותו, זה הולך ככה: "זה עובד הרבה יותר טוב בלעדיי" באמת שתמיד הפרעתי לזה פשוט לקרות. דברים מעניינים ששמתי לב אליהם בימים האחרונים זה שאין מי שיפגע, או יעלב, או יוכיח שהוא יודע משהו. לדוגמא, המרצה באוניברסיטה נתן שאלה והוא אמר שאף אחד לא יכול לפתור אותה. פשוט הצהיר. אני הצלחתי. אבל לא היה שם את הצורך להצהיר שאני הצלחתי, זה לא אופייני לי, אבל פתאום אני במצב שאין לי רעב להשביע, זה לא כל כך חשוב אם ידעו שאני חכם או לא, זה גם ככה לא ישנה את רמת החוכמה שלי. ובמקרה אחר, כשמישהו אמר שאני מדבר שטויות, או הבן-אדם שצופר בכביש כי אני נוסע לאט ומחפשת חניה, אין על מי לגונן ולכן אין צורך להתגוננות. סוף סוף אפשר פשוט להיות.
החוויה היא ישירה, היא לא דרך פילטרים של איזה "אני" שחושב שזה צריך לקרות בצורה שלו. ובגלל זה דברים נראים חסרי חשיבות. כי זה לא שהפרח שאני רואה עכשיו הוא לא הדבר הכי יפה בעולם, פשוט אין את מי שישייך את החוויה הזאת אליו, אין את מי שיעריך אם היה שווה לבזבז עליו את הרגע, אם הוא מספיק יפה בשביל לשרת את הצרכים שלי או לאו, אם הוא מעל לציפייה שלי או לאו. אני פשוט מתבונן בפרח יפה, זה מה שזה, וזה לא היה יכול להיות אחרת. וזה הופך את רגע ההתבוננות לטהור.

אתה לא מפחד?

למיקרו רגעים זה מפחיד. לפעמים יש שוק בכל הגוף כשאני מגלה שהאני שלי הולך ומת. זה קצת כמו למות באמת. רק שנשארים כאן. כי כל הפחד ממוות נובע מהרצון של מושג "אני" להישאר כאן. אני זוכר את עצמי כשהייתי קטן יותר שוכב במיטה וחושב על מוות ומה יקרה אז, ואיך זה יהיה. ברגעים האלה היית מתעוררת החרדה הכי עצומה בעולם! אבל כמו שאמרתי, זה עובד הרבה יותר טוב בלעדיי.

בקשר לעניין למשל עם השאלת שפתרת - אם אני מבינה נכון, במצב של עכשיו פחות אכפת לך אם הצלחת לפתור או לא, כלומר גם ירד בך יצר התחרותיות. נשמע שיש לזה שני צדדים, מצד אחד טוב, מעניק שלווה, ומצד שני כאילו הלהט נכבה, אותו להט שמעצים את ההתלהבות מדברים. בעצם אתה חווה את החיים כמו שהם בלי מטען נוסף גם לטוב וגם לרע, לא?

זה לא שההתלהבות חלפה לה. כל הרגשות מופיעים בדיוק כמו מקודם, רק שהם לא נאחזים באף וו שהוא "אני". מה שזה אומר זה שאם מקודם פגשתי בחורה מהממת והיה לי *שמח*. אז קודם כל השמחה היא בדיוק אותה שמחה, שלא יהיה ספק. אבל אם פעם הבאה שאני מתקשר אליה היא לא רוצה לדבר איתי, אין סבל כי הרגע מזמן חלף. ולחילופין, גם באותו הרגע שהמורה אמר שאי אפשר לפתור את התרגיל - התעורר היצר התחרותי. אם מתבוננים ביצר הזה ממש טוב אז שמים לב שזאת לא תחושה נעימה התחרותיות הזאת. כמו בור ללא תחתית שחייבים למלא מידי פעם, או דלי עם חור. בכל אופן, אין בור, אין דלי, ואין חור, ואין אני, והרגע חלף, וזה היה נראה מיותר בעיניי לדרוש שכולם ידעו שיש כאן איזה "מישהו" שיודע לפתור.

כעס וכל מיני רגשות שליליים הם לא לחלוטין שליליים ובזכותם מתרחשים שינויים בעולם. מרגיש לי שכשמרדימים את היצרים האלה העולם נהיה שטוח יותר, משעמם יותר, אתה לא חושב?

השאלה האמיתית היא עד מתי תהי מוכנה לסבול בשביל לשפר את הסיפורים שלך על העולם?








                                                    










לכל שינוי שחווים יש 2 שלבים עיקריים. יש את הרגע שבו שמים לב שדברים מסביב מתחילים להשתנות, המנגינה מחליפה סולם, הגוונים של השמש שונים היום. זה שלב שפותח איתו תהליך של אינטגרציה. אם מדובר בשינוי מהותי, אז לוקח זמן לראות איך הוא מתחבר לכל תחום בחיים, ומה הוא מהולל בו. השלב השני, הוא כשכל זה חולף ונפתחת הזדמנות לצפות באירועים שהתרחשו עם מבט לאחור. דרך MIND שסידר את האירועים לסכמות של סיבה-ותוצאה.

החלק שנכתב מקודם מתאר את השלב הראשון, מה שאכתוב עכשיו מתאר את ההתרשמות שלי מכל התהליך במבט לאחור.

הרידס חוזר ואומר שכל ה-"הארה" הזאת היא בסך הכל עוד תהליך של התבגרות. כשאנחנו נולדים ה-"אני" שלנו לא מופרד מאמא, או מכל אובייקט אחר לצורך העניין. תינוק לא חווה "דואליות". מבחינתו "אני" ו-"יקום" זה אותו הדבר. במהלך הילדות אנחנו לומדים להבחין שיש "אני" ויש "אחרים". עם התפתחות היכולות הקוגניטיביות-חברתיות שלנו, אנחנו גם לומדים שלאחרים יש MIND  שונה משלנו, לאחרים רצונות ושאיפות שונות משלנו, לפעמים גם סותרות. לפעמים נדמה לי שיש אפילו מבוגרים שעדיין אין להם הבנה ברורה של הקונספט הזה.

השלב האחרון, ההארה, היא כשאתה מבין שגם זה היה עוד "שקר". הגוף הזה, ה-MIND הזה כבר למדו את כל ההתניות שמאפשרות להם להסתגל במציאות, לתפקד באופן שפוי והישרדותי, ועכשיו מה שנותר הוא להשיל שכבה שאינה נחוצה יותר. נשל של נחש.

אני לא באמת אינדיבידואל. אני חלק מכל התופעות, וכל מה שמכיל אותי, מחשבה, תחושה, רגש, גוף, תשומת לב, הם כולם תופעות שבאות, משתנות, וחולפות. ואז ההגדרה של "אני" מצטמצמת לכדי נקודה, ריק. אותו הדבר שאי אפשר לאפיין אותו - אין תכונה אחת שתתאים לו, ואם שום דבר לא מאפיין ומתאים לו, מוטב לומר שהוא אינו.

כמו אלוהים שאין לו גוף, צורה, או ביטוי מוחשי בעולם. כמו ריק, שאין לו מסה, מרחב, או מטען חשמלי. פשוט אינו. כל אלה לא מצביעים על ידע פילוסופי חדש שרכשתי אלא על שינוי מהותי של מצב תודעתי-תפיסתי.
אבל גם חוסר היותו של אלוהים או חוסר קיומו של הריק לא משנה את התרחשותן של התופעות. החיים ממשיכים, וכל בוקר נפתחות העיניים שלי ליום חדש ונעצמות ללילה נוסף. המרוץ הקפיטליסטי של עבודה-לימודים-חברים-לדפוק את הראש בסוף השבוע ע"מ להישאר שפוי לקראת השבוע הבא, נשאר כפי שהוא.

ומה קורה כשמישהו דואג לעצבן אותך כהוגן? לדוגמא; מה קורה כשאמא של שותף שלך זורקת לך דברים מהמקרר בלי רשות ודורשת לקבל הכרת תודה על המעשה הנתעב?
כמובן שיכולה להופיע ההכרה שככה הדברים. היא יכולה גם לא להופיע. בין אם כן ובין אם לא- אני מצאתי את עצמי זועם עד מוות. אבל גם זה, היה בדיוק מאותם הדברים שלא יכלו לקרות אחרת. אז אם יש איזה-שהו סבל שהארה טוענת בתוקף שהוא חולף, אפשר לשים לב לכך בדוגמא הזאת. בסיטואציה המתוארת בהחלט לא היה סבל של "איך אני מרשה לעצמי להתעצבן ולזעום ככה?" או "איך לא עמדתי על שלי?". כל אותן המחשבות שאמורות להצביע על זה ש-"אני" היה צריך להתנהג כך או אחרת התפוגגו כלא היו, כי כך המציאות ואין טעם להתמקח איתה. חוסר ההתנגדות למה שכבר מתרחש, בין אם הוא מה שבא לי שיקרה או לא, הוא המניעה של הסבל.

במובן מסוים זה יכול להיתפס כמו משחק חמקמק, הרי ברור שאם אני אשנה את ההגדרה למילה "סבל" אני אסבול פחות. אם סבל בהגדרתו זה אי התנגדות למה שמתרחש אזי כל כאב אחר, כמו עלבון, כאב פיזי, או זעם פתאום לא נקראים "סבל", לכאורה הכל טוב. כל אותן התופעות שהזכרתי, וגם הרבה אחרות, הן אולי לא נעימות, אבל מה שמנחם כשהן מופיעות הוא לא הידיעה שזה לא קורה "לי", אלא הידיעה המובהקת שהן חולפות, וכניעה לכך שהן כבר קרו.

אפשר להסביר את זה בצורה פשוטה יותר. אם שואלים אותי מה כל העסק הזה של "הארה" שינה עבורי? הייתי אומר שהוא הקנה לי 2 יכולות.

  1. יכולת החרטוט
  2. יכולת הדפדוף


יכולת החרטוט מאפשרת לי לכתוב את כל אותם הדברים שאני כותב עכשיו. והיא לחלוטין לא חשובה, ואין לי אף המלצה לאף אחד שלא מעוניין בה לרצות או לנסות לרכוש אותה על דעת עצמו. וגם אם אחד אמיץ כן ינסה, כל ההשלכות על מצפונו האישי בלבד.

לעומת זאת, יכולת הדפדוף היא מקסימה. כניעה או דפדוף היא היכולת להמשיך האלה, לא להיתפס על אף "סיפור". אל אף ההבטחה הקורנת, לא מדובר בכפתור של כיבוי רגשות שליליים, אלא על תופעה חדשה שמתערבבת עם הסלט של שאר התופעות שכבר כאן. התופעה  הזאת מאפשרת לסיפורים לזרום בחופשיות יותר. אף סיפור לא נשאר להרבה זמן, אני לא יכול להיות "זה ש..". לא זה שדפקו אותו, לא זה שאין לו מזל, לא הטיפש, לא החכם, לא היפה, לא המוצלח, לא הכועס. הכל מדופדף. הדברים הנעימים, הדברים הלא נעימים. קשה להיתקע לאורך זמן בזיכרונות נעימים מהעבר או בשאיפות וורודות על העתיד, אני פשוט נוכח, קורן, והולך על המים בשלווה אנרגטית אין-סופית J. למען האמינות והיושר, אם מורידים את כל המילים מהמשפט האחרון החל מהמילה "קורן" הוא מדויק להפליא.

זה כמו Fine-Tuning לחיים, שחרור סתימות של סיפורים שהצטברו בצנרת של ה-MIND. וזרימה נוחה יותר של אירועים. אבל כל השאיפות והחלומות שהיו לי על קרקע יציבה התבדו. אין קרקע יציבה. כשהסבל חולף, לא מגיעה נירוונה ואי אפשר ללכת על המים, לא משנה כמה ניסיונות ניסיתי לעשות באמבטיה, זה לא עובד החרא הזה!!!!

אז יש מחשבה צינית שמופיעה לפעמים: "הארה זה בולשיט!" -  כי באמת יש פער עצום בין העוצמה החווייתית והתחושתית שמלווה התעוררות לעומת השקט שנשאר אחריי. השינוי האמתי שמתרחש ונשאר קבוע הוא באמת מינורי. זה לא נעים להתעורר מידי בוקר לעבודה שאתה לא אוהב. זה לא נעים כשבחורה דוחה את החיזור שלך. ובאותו הרגע של ה-"כאב", כשמתרחשת תופעה לא נעימה, זה ב-ד-י-ו-ק אותו הדבר! אין הקלות ואין ליטופים. אפילו לא הקלה במאית מחוסר הנעימות והכאב שהתופעה נשאה איתה לפני שהייתי מואר. רק שעכשיו היא לא נדבקת לי לחיים שלי כמו איזה נאחס מציק. היא מדופדפת. ואם היא לא, אז חוסר הדפדוף עצמו, מדופדף. וכך, זה ממשיך רקורסיבית. לזה אנשים קוראים אין היאחזות? אולי.. אני יודע שקל יותר להתנהל ככה בחיים.

האם זה כל כך מיוחד?

אני יכול להתבונן בזה שהכאב נשאר כפי שהו, ולענות: לא

אני יכול להתבונן בזה שהסבל מוכחד ולענות: כן

ואני יכול לענות כמו מואר: זה מה שזה.

אם פעם הייתי בטוח שה-"אמת" הזאת כל כך חשובה ושכל אחד צריך לדעת אותה, היום בוודאות אני יודע שזה לא ביג-דיל. הרידס היה אומר "זאת לא מדיטציה רצינית". החיים או ההארה הם באמת לא עסק רציני מידי.
מי שזה מעניין אותו, מי שמרגיש שדברים הם לא בדיוק כמו שאמרו לנו שהם, יכול להתחיל לחקור. אולי הוא ימצא שקט ושלווה שיעטפו את הרעשים והמטרדים שימשיכו ללא הרף.